מקודד לשוא וידויים של מוח מקוון

פיתוח צד שרת לשירותי רשת

שבוע טוב. בצד הלקוח ראינו סט מוגבל יחסית של טכנולוגיות,דבר הנובע מחסם בסיסי - אמון. התקנת אפליקציה כתנאי לשימוש בשירות מהווה חסם גדול ומצריכה יחסי אמון בין הגולש לשירות.

בצד השרת ישנו חופש טכנולוגי גדול וישנן הרבה יותר טכנולוגיות ופלטפורמות,אך אני לא אפרט בשלב זה על כך אלא על האתגרים שעומדים בפני מתן שירות WEB 2.0.

על פי הנחתי מפוסט קודם מאפיני שירות web 2.0 ישנו שינוי עיקרי מול שירותי "WEB 1.0" והוא כתיבה. בעולם ה WEB 2.0 כל משתתף בשירות יכול ליצור תכנים, פרט "קטן"המשנה את ארכיטקטורת התוכנה בגדול.

מערכות ה WEB 2.0 נאלצות להתמודד עם מבני נתונים עם קשרים מורכבים ותצוגות מידע אישיות למשתמשים. אם ב YNET כל אחד שנכנס רואה את אותו עמוד הבית אז בפייסבוק כל משתמש מקבל עמוד בית "פרטי" ודינאמי , תהליך הקטנת העומסים באמצעות מנגנוני מטמון (cache בהעדר תרגום מתאים) הופכת למסובכת מאוד.

יתר על כך בשנים האחרונות ניתן לראות עוד מאפיין שימוש שהפך לנפוץ והוא ה"מיקרו בלוגינג" , אם בטוויטר או שורת הסטטוס בפיסבוק האתגר הטכנולוגי הוא אחד, ודומה למתואר בפסקה הקודמת אך אם דרישות מהירות רענון גבוהה לכמויות מידע קטנות.

שירות web 2.0 ברמה גלובלית דורש זמינות מלאה ,שירות בסדר גודל של פליקר או דלישס דורש זמינות מסביב לשעון. אך אמור גם להגיב בצורה ראויה להתקהלות ספונטנית - ע"י ארכיטקטורת גדילה גמישה.

למרות שהשליטה על התוכן עברה לידי המשתמשים האחריות על יחידת המחשוב נשארו בידי ספק השירות, במקרה של הצלחה הגיעו סט של אתגרים חדשים בהתמודדות עם זמינות אחידות ויכולת ביזור שעליהם נכתבה טענת CAP.

כל זאת ועוד בהמשך